אלפי כלבים ועדיין אין גינת כלבים אחת

בעתלית לפעמים נדמה שהטיול היומי עם הכלב הוא תרגיל באיפוק. המדרכות הצרות, הבנייה שסוגרת על המרחבים, והחיפוש אחר גינה שקטה שאפשר לתת לכלב פשוט לרוץ הפך למותרות. ביישוב עם כ-13,000 תושבים וביניהם גם כ-3,000 כלבים, איך ייתכן שאין עדיין אפילו גינת כלבים אחת בעתלית?

בוועד המקומי מדברים על תקציב שצפוי לנחות בקרוב, אולי-לכאורה. אבל בשטח, הכלבים משוטטים ברחובות במקום שירוצו בפארקים. כששאלתי גורם בוועד היכן אולי-לכאורה תוקם גינת כלבים, נאמר לי ש״לא החלטנו סופית, אך רעיונית ליד חורשת לימור״.

אלא שאם אולי-לכאורה באמת תוקם גינת כלבים בחורשת לימור, אז לפני שמתחילים בעבודה כדאי לשאול שאלה מהותית עוד יותר, האם חורשת לימור בכלל משרתת את בעלי הכלבים ביומיום, או קהל יעד אחר לגמרי, אולי טיילים? כיתות וגני ילדים? מקום מרכזי לתושבים?

גינת כלבים היא לא רק גדר ודשא, אלא הלב הפועם של השכונה. וכשמסתכלים על הגינות הנטושות שמחכות לשיפוץ בתוך היישוב, אפשר לראות כאן הזדמנות להחזיר להן את הצבע.

על התפר שבין תיירות יום לבין סיבוב בוקר עם הכלב

הבחירה בסביבת חורשת לימור להקמת גינת כלבים נראית אולי כמו פתרון קל ונוח, אבל בשביל תושב שיוצא מהבית בשבע בבוקר המיקום הזה מרגיש פחות טבעי. כדי להביא את הכלב לגינה שנמצאת בפאתי היישוב, רוב התושבים יצטרכו להניע את הרכב, מה שהופך סיבוב פשוט ללוגיסטיקה מיותרת.

הקמת הגינה דווקא שם עשויה להוסיף עומס של כלי רכב לאזור הכניסה ליישוב, שגם ככה סובל מצפיפות בשעות השיא. במקום להפחית את התנועה באזור הזה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם פקק חדש.

צריך לזכור שבגלל מיקומה האסטרטגי, חורשת לימור משרתת בראש ובראשונה את תיירות היום כנקודת יציאה לטיולים באזור. לערבב בין צורך קהילתי יומיומי שאמור להתקיים בכלל בתוך השכונות, לבין כתובת תיירותית זה לפספס את שני העולמות.

היתרון של סימון טריטוריה בתוך הגינות שקיימות כבר

כשמסתכלים על הגינות בשכונות כמו חופית והאלון, שגם ככה די נטושות מלבד כמה בעלי כלבים, קשה שלא לראות את הפוטנציאל. במקום לחפש פתרונות בשולי היישוב אפשר להסב את הגינות האלו, או אזורים בהן, לגינות כלבים. ובכך גם להכניס בהן חיים חדשים, גם להפוך אותן למוקד קהילתי פעיל יותר וגם למשוך אליהן תקציבי פיתוח שחסרים להן כבר שנים.

שימוש בתשתית הקיימת הוא מהלך שיחסוך תקציבי הקמה יקרים מאפס, ויאפשר להשקיע בטיפוח ופיתוח הגינות הציבוריות, והנגשת גינות הכלבים. זהו מהלך שבו כולם יכולים להרוויח, הכלבים יקבלו חצר קרובה לבית, והתושבים יקבלו גינות שכונתיות שחוזרות להיות מקום שנעים לעבור בו.

פתאום קם אדם ומוצא גינה במשולש עין כרמל

בתוך המפה המתפתחת של עתלית, אסף בכור, תושב היישוב וחבר מליאת המועצה, מציע שטח שרבים אולי פספסו. משולש עין כרמל היא לא סתם עוד שכונה חדשה, אלא מתפקדת כגשר גיאוגרפי אידיאלי, נקודת אמצע שיושבת בדיוק על התפר שבין השכונות הוותיקות לאלו החדשות. הצבת גינת כלבים במיקום הזה היא מהלך שמנגיש את הגינה ליותר אנשים.

מבחינה תכנונית, השכונה עדיין בתחילת דרכה, בעוד שבשכונות הוותיקות המדרכות כבר צפופות, כאן עדיין קיימים מרחבים שטרם גודרו או נוצלו.

ההצעה של בכור מבקשת להפוך את משולש עין כרמל מ"עוד פרויקט מגורים" לעוגן קהילתי אמיתי. הקמת גינה במרכז כזה תחסוך מהתושבים את הצורך להניע את הרכב לחורשת לימור, ותאפשר למפגש היומי עם הכלב להישאר בדיוק מה שהוא אמור להיות: טבעי, קרוב וחלק מהחיים בשכונה.

המבחן שבין דיבורים על תקציב לבין חצר אמיתית

בסוף השאלה היא לא האם יש מספיק כלבים בעתלית, אלא האם הפעם התכניות יצליחו לדלג מעל המכשולים הבירוקרטיים המוכרים. יו"ר הוועד המקומי אמנם מצהיר כי הבשורה קרובה, אך בקרב התושבים ופעילי הציבור, הספקנות מחסלת את האופטימיות.

אסף בכור, שמכיר את המערכת מבפנים כחבר מליאה, לא ממהר להסיק מסקנות. מבחינתו, כל עוד לא נראו דחפורים בשטח או לפחות סימון ברור של טריטוריה עבור גינת כלבים, מדובר בעוד הצהרה שעלולה להתפוגג.

בכור מדגיש כי ניסה בעבר לקדם את הנושא ולשם כך הגיש תוכנית מפורטת שנתמכה על-ידי גורמים בהנהגת היישוב, אך לטענתו התוכנית נגנזה ״בשל אי מציאת מקום ראוי ושאר חסמים בירוקרטיים״.

עד אז, בעלי הכלבים ימשיכו לתמרן בין המדרכות הצרות, מחכים לרגע שבו גם להם תהיה גינה אמיתית שאפשר יהיה לקרוא לה גינת כלבים.