הישגים בהתעמלות גלגלי ענק ממשיכים להגיע, אך גל דרי כהן מתריעה: הגלגלים כבר לא עומדים בסטנדרט

במתנ״ס של עתלית, בין סיבוב לסיבוב של גלגלי הענק, משהו מעניין מתרחש. עוד קבוצות מתמלאות, עוד בנות נשארות לאורך שנים, והענף שפעם היה מוכר בעיקר למביני עניין מתחיל למשוך תשומת לב רחבה יותר.

במרכז המועדון עומדת גל דרי כהן, מנהלת מועדון חוף כרמל בעתלית ופיזיותרפיסטית ילדים, שמלווה את הענף כבר שני עשורים, תחילה כמתעמלת תחרותית ובהמשך מהצד המקצועי והניהולי. “בארץ הענף קיים מאז 1981… אליפות העולם הראשונה הייתה ב-1997”, היא מזכירה, ומיד מחברת את התמונה הגדולה למה שקורה כאן קרוב לבית.

מתחת לתנופה המהפנטת של הגלגלים, מצטברים גם אתגרים פחות נוצצים. דרי כהן מדברת עליהם באופן ישיר, לפעמים אפילו לא נוח, ובעיקר על מה שיידרש כדי שהמועדון המקומי יוכל לעשות את הצעד הבא.

בראיון עם הפלמינגו היא פותחת את הדלת אל מאחורי הקלעים של ההתעמלות בגלגלי ענק בעתלית. מה מושך לכאן עוד ועוד מתעמלות, איך בונים יציבות לאורך שנים, ואיפה בדיוק מתחיל הפער בין הקצב באולם לבין התנאים שמסביבו.

מהאולם הקטן לזירה הבינלאומית

לפני שמדברים על הצמיחה המקומית, דרי כהן מבקשת למקם את הענף בתוך ההקשר הרחב שלו. מבחינתה, התעמלות בגלגלי ענק אולי לא תמיד נמצאת במרכז הבמה הציבורית, אבל מדובר בענף ספורט ותיק ומבוסס שקיים כבר עשרות שנים ובשלושים השנים האחרונות מספק הישגים מרשימים מאוד, ביניהם באליפות אירופה ואליפות עולם.

בחוף הכרמל, היא מספרת, הפעילות עצמה אינה חדשה, אבל האופי התחרותי שלה התחדד עם השנים. “אנחנו פה בחוף הכרמל משהו כמו 10–12 שנה,” היא אומרת, “כשרק בחמש השנים האחרונות נעשינו תחרותיים… המתעמלת הראשונה ששלחנו לאליפות עולם הייתה לפני שש שנים”.

מה שהתחיל כמסגרת מצומצמת התפתח בהדרגה למועדון שמכוון גבוה יותר. ההישגים באירופה כבר הגיעו, והשאיפה להתקדם הלאה נוכחת היטב בשטח. גם אם הדרך לשם, כפי שתקראו בהמשך, עדיין רצופה לא מעט אתגרים.

הדרך של גל דרי כהן אל קדמת המועדון

מאחורי התנופה האדירה של המועדון בשנים האחרונות עומדת דרך ארוכה, כזו שמתחילה הרבה לפני תפקידי הניהול. דרי כהן נכנסה לעולם גלגלי הענק כילדה צעירה, ומאז היא ממשיכה בכל הכוח.

“אני התחלתי בגיל 8–9,” היא מספרת. “התאמנתי המון, עשיתי את אליפות העולם האחרונה שלי כשהייתי בכיתה י״ב בגיל 18, התגייסתי, עשיתי שלוש שנים צבא כי עשיתי קבע, וחזרתי ישר לפה”.

החזרה שלה לא הייתה מקרית. למרות שמועדון האם שלה נמצא בזיכרון יעקב, הבחירה להגיע דווקא לחוף כרמל נבעה מצורך מקצועי. “מה שהביא אותי לפה זה שקודם כל היה צריך אותו פה”, היא אומרת. “מי שניהלה את המועדון פנתה אליי ורצתה שאני אאמן”.

מאז, הקשר עם המועדון התחזק יותר ויותר עם עבודה רציפה יחד עם המתעמלות. “גידלתי את הבנות פה”, היא מוסיפה. “מאיה למשל בכיתה י״א, אני מכירה אותה מהשנה הראשונה שלה… זאת אומרת בונים פה קשרים ועבודה לאורך זמן ארוך”.

גם בצד המאמנות רואים תהליך דומה, המאמנות הבכירות כיום הן מתעמלות שגדלו בתוך המועדון וחזרו אליו לאחר השירות הצבאי. מבחינת דרי כהן, זו עדות ליציבות שנבנית מבפנים, לא רק בהישגים, אלא גם בתשתית האנושית שמחזיקה את המערכת לאורך זמן.

“מכיתה ח׳ אני מאמנת”, היא מציינת, “זאת אומרת ש־20 שנה אני מאמנת”. הניסיון המרשים הזה מספק לה מבט רחב יותר כמי שמנהלת היום מערכת שלמה, מביקוש הולך וגדל ועד האתגרים שמחכים מעבר לפינה.

הצמיחה כבר כאן, השאלה היא כמה רחוק אפשר ללכת

אחת האינדיקציות הברורות למה שקורה כיום בהתעמלות גלגלי הענק בעתלית מגיעה מהמספרים. בלי הצהרות גדולות, המועדון המקומי רושם בשנה האחרונה קפיצה משמעותית בהיקף הפעילות.

“בשנה האחרונה המועדון פה הגדיל בשליש את המתעמלות שלו”, אומרת דרי כהן, “אם שנה שעברה סיימנו עם 60 מתעמלות אז עכשיו אנחנו על 84”. בעקבות הביקוש נפתחו בתוך שנה שלוש קבוצות חדשות, שתי קבוצות מתחילים וקבוצת מתקדמות נוספת. מבחינתה של דרי כהן, זו לא קפיצה מקרית אלא תוצאה של תהליך שנבנה לאורך זמן.

“יש המון ביקוש”, היא אומרת בפשטות.

לדבריה, חלק מהצמיחה קשור גם להתפתחות היישוב עצמו, אבל לא רק. “המועדון נעשה חזק ביציבות שלו, יש פה בנות שממש גדלות פה ונשארות שנים וזה נותן יציבות למועדון”, היא מסבירה. “ואז בתוך הדבר הזה אפשר להתמקצע יותר… ההתמקצעות מביאה להישגים… וזה יוצר התלכדות גדולה יותר”.

במבט קדימה, היא לא מסתירה את הכיוון. “הצפי הוא בהחלט להמשיך לגדול”, היא אומרת, ומיד מסייגת שהמגבלות אינן דווקא בכוח האדם.

המשפט הזה, שמתברר בהמשך הראיון, פותח דלת לשאלה המרכזית שמתחילה לרחף מעל הצמיחה המרשימה: עד כמה התנאים בשטח מצליחים להדביק את הקצב?

כשהעבודה הארוכה מביאה גם מדליות

הצמיחה במספר המתעמלות אינה עומדת לבדה. במקביל להתרחבות, המועדון רושם גם התקדמות בזירה התחרותית, כזו שממקמת אותו עמוק יותר בתוך מפת הענף.

“המתעמלת הראשונה ששלחנו לאליפות עולם הייתה לפני שש שנים”, מספרת דרי כהן. מאז, לדבריה, ההישגים המשיכו להיערם, כולל הופעות בולטות באליפויות אירופה. “באירופה המועדון זכה גם במקום ראשון וגם במקום שני”, היא מציינת.

גם בתוך צוות האימון אפשר למצוא ניסיון תחרותי משמעותי. נועה דרי, למשל, זכתה במקום ראשון באליפות עולם בקטגוריית הג'וניור ובהמשך במקום שני בבוגרות, ונועם הגיעה למקום שמיני בעולם ולמקום רביעי באירופה. במקביל, מאיה נמצאת כעת במסלול ניסיון נוסף לקראת אליפות עולם.

לצד ההישגים, דרי כהן לא מתעלמת מהפערים בתנאים לעומת מועדונים אחרים. “הנבחרת הייצוגית שלנו מתאמנת 15 שעות בשבוע”, היא אומרת. “במועדון בזיכרון הנבחרת הייצוגית מתאמנת 23 שעות בשבוע. זה משמעותי יותר. זה אומר שהן עובדות יותר קשה כדי שלא יורגש הפער הזה”.

מבחינתה, הנתונים מהשנים האחרונות מוכיחים שהבסיס המקצועי כבר קיים ושכשהתנאים מאפשרים, התוצאות מגיעות.

חינוך דרך ספורט, לא רק מדליות

אם שואלים את דרי כהן מה באמת עומד בלב המועדון, היא לא מתחילה ממדליות. מבחינתה, ההישגים חשובים אבל הם לא הסיפור המרכזי.

“אחד הדברים שהמועדון הזה דוגל בו זה חינוך דרך ספורט”, היא אומרת. “המחנה המשותף של כל המאמנות הבוגרות, זה שהן יכולות להגיד בפה מלא שהספורט ייצב אותן יותר מכל מסגרת שהן היו בה עד גיל 18”. לדבריה, התהליך שנבנה על הגלגל מחלחל הרבה מעבר לאולם.

“הענף יוצר ביטחון עצמי והערכה עצמית”, היא מפרטת. “וזה לא בהכרח תלוי זכיות… היכולת להתמודד עם כישלון, היכולת לצאת מאתגרים, היכולת להציב מטרה ולהשיג אותה. כל הדברים האלה בונים את ההערכה העצמית והביטחון העצמי של כל אחת”.

גם ברגעים המורכבים יותר באימונים, היא רואה את הערך הזה מתממש בזמן אמת. “אחד הדברים הכי כיפיים לראות זה את החיוך של ‘התגברתי’,” היא אומרת. “ברגע שהם עושים את זה פעם אחת… הם מבינים שהיה בהם את הכוח להתגבר.”

הגישה הזו, שמשלבת דרישה מקצועית עם ליווי צמוד, היא מבחינתה הבסיס שעליו נשען המועדון כולו, גם כשהמבט כבר מופנה קדימה אל היעדים הבאים.

כשהציוד מתחיל להאט את הסיבוב

אלא שבשלב הזה של השיחה, לצד הצמיחה וההישגים, דרי כהן מסמנת גם את הנקודה שמבחינתה מתחילה לבלום את התנופה. לא מדובר בכוח אדם, ולא במוטיבציה של המתעמלות אלא במשהו הרבה יותר בסיסי.

“אנחנו במצב שאנחנו מתאמנות על גלגלים שרובם מושכרים, בני מעל חמישים שנה”, היא אומרת. “שאת כל השנים הראשונות שלהם עשו בתחזוקה מאוד גרועה. וכל שני וחמישי נשבר פה גלגל”.

לדבריה, המשמעות אינה רק טכנית אלא מקצועית ממש. “אנחנו לא מצליחות לייצר לבנות פה רצף של אימון על הגלגל שהן מתאמנות”, היא מסבירה, “בסופו של דבר גם רוכב אופניים, אם נזיז אותו כל פעם בין אופניים שונים, הוא לא יצליח לייצר את האפקטיביות כמו האימון על זוג אופניים משלו”.

עלות הציוד, היא מוסיפה, אינה שולית. “גלגל היום, אחרי עליית המחירים, כולל האריזה וכולל ההטסה, עולה באזור ה-2500 יורו”.

במצב הנוכחי, חלק מהעומס נופל גם על ההורים. “האמהות צריכות פה לתקן את הגלגלים”, היא אומרת בכנות. “אם גלגל נשבר אני פונה להורים בשביל שיעזרו לי להניע את זה יותר מהר לטובת הבנות שלהן”.

הפער הזה, בין רמת המחויבות וההישגים לבין מצב הציוד בפועל, הוא מבחינתה הנקודה הקריטית שהמועדון יצטרך לפתור כדי להמשיך להתקדם בקצב הנוכחי.

מבט קדימה: מועצה, קהילה ומה שביניהם

מאחורי הקלעים של הפעילות השוטפת מתנהל בשנים האחרונות גם מאמץ מתמשך לשדרוג הציוד. לדברי דרי כהן, במועדון פועלים במספר מישורים במקביל מול גורמים ציבוריים ומול הקהילה.

“בשלוש השנים האחרונות הפעלנו כוח מאוד חזק”, היא אומרת. “ובאמת הובטח לנו מהמועצה גלגל אחד בשנה”. עם זאת, היא מתארת תהליך שעדיין לא הבשיל לכדי פתרון מלא בשטח. “אם אני לא ממשיכה ללחוץ מאוד חזק פשוט ימסמסו את זה”.

לדבריה, גם מצד ההורים נעשו ניסיונות משמעותיים לקדם את הנושא. “אחת האמהות, מיכל אמודאי, עבדה מאוד קשה להשיג תקציב”, היא מציינת, “אבל לא ראינו אותו. זה מתמסמס”.

במקביל, במועדון לא מסתמכים רק על ערוץ אחד. דרי כהן מצביעה גם על פוטנציאל לשיתופי פעולה עם עסקים מהאזור, ומפרטת מודל חשיפה ברור יחסית לספונסרים.

“ספונסר מהקהילה יקבל פה דור שמייצג את הקהילה בצורה מדהימה”, היא אומרת. “הפרסום יכול להיות בהופעות בעדלאידע, בתחרויות, השלט יכול להיות ממש בתוך הגלגל… וגם בחליפות של המתעמלות ובפוסטים שלנו ברשתות”.

מבחינתה, השאיפה אינה רק לפתור צורך נקודתי אלא לייצר בסיס שיאפשר למועדון להמשיך להתרחב. “השאיפה שלנו היא קודם כל להצליח לפתוח עוד שלוחה ועוד חוגים”, היא מסבירה. “כשזה יקרה המועדון ירוויח הרבה יותר ואז יהיה אפשר”.

המסר שעולה מדבריה אינו דרמטי, אבל כן עקבי: הפוטנציאל כבר נמצא על המזרן, עכשיו נדרש החיבור שיאפשר לו להמשיך להסתובב קדימה.

מאחורי כל תרגיל יש סיפור

מעבר למספרים, לתוכניות ולציוד, דרי כהן חוזרת שוב ושוב למה שקורה ברגעים הקטנים בתוך האולם, אלה שלא תמיד נכנסים לטבלאות התוצאות, אבל מבחינתה הם לב העניין.

אחד הרגעים הזכורים לה במיוחד הגיע אחרי תהליך ארוך ומתיש עם מתעמלת מהנבחרת. “הייתה פה מתעמלת שניסתה להעמיד קפיצה… שנתיים עבדנו על זה ולא הצלחנו לנחות”, היא משחזרת. רגע הפריצה הגיע דווקא בתחרות. “אני זוכרת שהיינו באליפות ישראל ואמרתי לה ‘את עכשיו חייבת להרגיש את זה בבטן’”.

“פעם ראשונה שהיא עשתה את זה מושלם אחרי שנתיים זה היה באליפות ישראל… היא הרימה ידיים, הסתכלה לשופטים ואז הסתכלה עליי, ולא האמנו שזה קרה. לא ידענו אם לצחוק, אם לבכות ביחד”.

גם הרגעים הקשים יותר נשארים איתה. היא נזכרת במתעמלת אחרת שהייתה בשיא דרכה כשהיא כבר פסיעה אחת ממקום ראשון באליפות עולם ולאחר מקום ראשון באליפות ישראל, ואז רגע לפני הקורונה קרה מה שקרה. “חודש לפני אליפות העולם ביטלו את התחרות”, היא אומרת. “אני זוכרת שקיבלתי את המייל… ואמרתי לעצמי ‘איך אני מודיעה לה את זה עכשיו?’”

למרות האכזבה, היא מדגישה דווקא את מה שקרה אחר כך. “אחד הדברים בעיניי שהכי חזקים זה שהיא חזרה”, היא אומרת. “עם כל זה שהחלום שלה נשבר לרסיסים ברגע אחד… הדבר הזה נתן לה לשים את זה בצד ולהאמין במה שאנחנו עושות פה”.

ואולי המשפט שמסכם יותר מכל את תחושת המחויבות שלה למקום מגיע דווקא בפשטות:
“המועדון הזה זה הבית.”

מצולמות בתמונות: גל דרי כהן, נועה דרי, נועם קלדור, שירה מזרחי ועמית חייט. סליחה אם פספסנו מישהי :) במידה וכן, מוזמנים ליידע אותנו..