אחרי למעלה משנתיים של אפייה, אריזה ונסיעות, ענת חורש חוזרת לקראת פורים

בבית אחד בעתלית, כמעט כל יום חמישי, היו נסגרות קופסאות קרטון עם עוגות, חטיפים וקפה שחור. מאותה כתובת יצאו משלוחים קטנים לחיילים בכל החזיתות, שבוע אחרי שבוע, עד שהגיע המשלוח ה־117.

לקראת הסוף, התרומות הלכו והתמעטו. “נשארו חמישה־שישה תורמים קבועים”, היא מספרת, “ואני כבר לא יכולתי כל שבוע לעגל בכמה מאות שקלים”. אז המשלוחים נעצרו, אבל הבקשות מהשטח לא פסקו.

עכשיו, לקראת פורים, הקופסאות חוזרות להיסגר. ענת חורש חזרה לאסוף משלוחי מנות לחיילים, בתקווה שהפעם יגיעו יותר ידיים מהקהילה. “כמה שזה עושה להם טוב,” היא אומרת, “דרישת השלום מהבית, שחושבים עליהם, שלא שוכחים אותם”.

רוצים לקבל את הסיפורים הבאים לפני כולם?
הצטרפו לקהילת הפלמינגו בוואטסאפ

טלפון אחד ממטולה, ודרך חדשה נסללה מעתלית

המשלוחים של ענת לא נולדו מתכנית מסודרת או מיוזמה רחבת היקף. הם התחילו מבקשה אחת, אישית ופשוטה, ביום הראשון של המלחמה. בת משפחתה, שגרה במטולה, פונתה מהבית. בעלה, לוחם בצנחנים, גויס מיד ונשלח צפונה. זמן קצר אחר כך הגיע הטלפון.

“הם זרוקים באמצע שומקום, בלי כלום”, היא סיפרה לענת. “אולי תאפי להם כמה עוגות?”.

ענת לא היססה. היא פרסמה הודעה בקבוצות של עתלית ושאלה אם מישהי רוצה להצטרף. תוך יומיים בלבד, בלי ארגון, בלי תקציב ובלי רשימות, עמדו אצלה עשרה ארגזים מלאים בעוגות ביתיות.

היא העמיסה את הכול על הרכב ונסעה לרמת הגולן. לא הייתה לה נקודת מסירה מסודרת. היא פשוט נסעה בכבישים עד שראתה מכוניות אזרחיות עומדות בצד. “ככה אתה מבין שיש שם חבר׳ה,” היא אומרת.

המבנים היו ישנים. בלי מים, בלי חשמל, בלי מיטות. רק מזרנים על הרצפה, מטבח מאולתר וקופסאות שימורים. בתוך המציאות הזו, קופסת עוגות אחת הספיקה כדי להבין שהמשלוח הקטן הזה הוא לא אירוע חד־פעמי.

“אחר כך הבנתי שהם צריכים אותנו, אז המשכתי”.

המטבח הקהילתי שנבנה סביב השולחן

ככל שהשבועות עברו, הבית של ענת התחיל להתמלא בקצב קבוע. לא מערכת מסודרת ולא צוות קבוע, אלא מעגל משתנה של אנשים שהגיעו עם מה שהיה להם לתת. כל אחד תרם משהו קטן, וביחד זה הפך למשלוח שלם.

“זה לא היה קבוע”, היא אומרת. “כל פעם היו מתחלפים. אבל בחודשים הראשונים היו עשרות רבות של תושבים”. היו אופות קבועות, היו תורמים של כסף, והיו כאלה שהביאו חטיפים, שימורים וארגזי פירות.

אחת מהן הייתה רותי בנין, שאפתה בכל שבוע 12 עוגות. לאורך 117 משלוחים, זה הצטבר לכ־3,400 עוגות. ענת עצמה הייתה אופה בין 24 ל־36 עוגות בכל שבוע. “רק תחשוב כמה קמח וסוכר וביצים”, היא אומרת בחיוך, “האיש שמביא ביצים לעתלית היה בדיכאון”.

גם עסקים מקומיים הצטרפו למעגל. משה מ“ספיד מרקט” היה תורם פירות פעם בשבוע, וב“סופר ספיר” נתנו פירות וירקות כשהיה צורך. מחקלאית מגבע כרמל הגיעו ארגזי בננות כמעט בכל שבוע. לא הייתה כאן מערכת גיוס מסודרת, אלא רצף של מחוות קטנות שהצטברו לשולחן אחד עמוס.

במקביל, גם בני משפחה ומתנדבים מחוץ ליישוב תרמו בדרכם. אופיר חסון, חתנה של ענת ובעל חברת ההייטק CybergymIEC, סייע בגיוס ציוד ותרומות לחיילים בתחילת המלחמה, ולעיתים גם בארגון ערבי על האש ופתרונות לוגיסטיים בשטח. כך, לצד העוגות והחטיפים, הגיעו לפעמים גם אפודים, מדים וציוד נוסף שנדרש ללוחמים.

ובין המשלוחים לחזיתות, הגיעו גם בקשות אחרות. פעם פנו אליה לגבי משפחה של חייל שנפצע. הם מיד העבירו משלוחים אל הבית שלהם, ואחר כך גם סיוע כספי לכיסוי חובות.

כך, בלי רשימות ובלי תפקידים, נוצר מטבח קהילתי קטן, כזה שנשען על אנשים שבחרו בכל שבוע להביא משהו מהבית.

כשהקצב נחלש

אחרי חודשים ארוכים של פעילות כמעט רצופה, משהו בקצב התחיל להשתנות. לא בהחלטה אחת גדולה, אלא בהדרגה. פחות קופסאות הגיעו, פחות תרומות כסף, פחות הודעות בקבוצות.

“בשנה הראשונה התרומות היו מאוד בנדיבות”, מספרת ענת. “במשלוח המנות הראשון שלחתי 1,340 חבילות. שנה שעברה כבר בקושי היו 300”.

עבור ענת, המשמעות הייתה פשוטה מאוד: הפער נפל עליה. גם כשהיו תרומות, היא הייתה מוסיפה מהכיס הפרטי כדי להשלים את המשלוח. “אני כפנסיונרית לא יכולתי כל שבוע לעגל בכמה מאות שקלים”, היא אומרת.

המשלוחים עצמם לא נעצרו מיד. הבקשות מהשטח המשיכו להגיע, והקשר עם היחידות נשמר. אבל בשלב מסוים, אחרי המשלוח ה־117, כבר לא היה אפשר להמשיך באותו קצב.

זו לא הייתה הכרזה דרמטית, אלא החלטה שקטה, כמעט טכנית: לעצור, כי אין מספיק תרומות, ואין יותר איך להשלים את החסר לבד.

כעת הקופסאות חוזרות להיסגר

אחרי שהמשלוחים נעצרו, הבקשות מהשטח לא נעלמו. חיילים המשיכו לפנות, לשאול, להזכיר שהם עדיין שם. מבחינתם, הפסקת האש לא שינתה את המציאות היומיומית.

“יש לנו היום כשישים אלף מילואימניקים מגויסים”, אומרת ענת. “והם צריכים את דרישת השלום המתוקה מהבית.”

לקראת פורים, היא החליטה לנסות שוב. לא לחזור לשגרה שבועית מלאה, אלא לאסוף משלוחי מנות ולראות כמה יצליחו למלא. “אם אתה היית רואה חייל שמרים עוגה ביתית ואומר ‘וואו, איזה ריח של בית’”, היא אומרת, “אני עד היום מצטמררת כשאני נזכרת בזה”.

בינתיים, הקופסאות מתחילות להתמלא לאט. בבית ספר אחד ארגנו איסוף כחלק מיום המעשים הטובים והביאו כעשרים חבילות. מבית ספר אחר הבטיחו כ־150. גננות, מורות ומנהלות שוקלות כבר להצטרף.

הרשימה של החיילים, מבחינתה, כבר מוכנה. “אם יגיעו אלף, יגיעו אלפיים.. יש לי למי לשלוח”. הפעם, היא מקווה, הקופסאות לא ייסגרו לבד.

בקשה פשוטה לקהילה

אחרי יותר ממאה משלוחים, מאות ארגזים ואלפי עוגות, ענת לא מדברת על מבצעים גדולים או על תכניות עתידיות. מבחינתה, הסיפור נשאר פשוט מאוד: חיילים רחוקים מהבית ואנשים בבית שיכולים לשלוח להם סימן קטן שמישהו חושב עליהם.

הפעילות הזו, לדבריה, לא נולדה מרעיון גדול אלא מהתגובה למראה החיילים בשטח ומהתגובות שקיבלה מהם. “זה נתן לי המון סיפוק”, היא אומרת, “ראיתי את התגובות שלהם, שמעתי את הבקשות שלהם”. עכשיו, כשהקופסאות מתחילות להיסגר שוב לקראת פורים, המסר שלה לקהילה קצר וברור. אין בו דרמה ואין בו דרישות גדולות:

“קודם כל תודה על כל מה שהם (תושבי עתלית) נתנו ותרמו מכל הלב”, היא אומרת. “ושלא ישכחו שהחיילים שלנו צריכים אותם. על אחת כמה וכמה בפורים.”

הכתובת שנשארה קבועה

במשך למעלה משנתיים, כמעט כל יום חמישי, הייתה בעתלית כתובת אחת שאליה הגיעו שקיות עם עוגות, חטיפים ותרומות קטנות. לא מוקד רשמי, לא ארגון גדול, אלא בית פרטי שהפך לנקודת יציאה לחיילים בכל החזיתות.

117 משלוחים יצאו משם. אלפי עוגות נאפו, מאות חבילות נארזו, ועשרות תושבים שיתפו פעולה בשלב כזה או אחר. חלק נשארו, חלק המשיכו הלאה, אבל הקופסאות המשיכו לצאת.

עכשיו, לקראת פורים, אותה כתובת חוזרת לפעול. שוב קופסאות קרטון, שוב רשימות של חיילים שמחכים למשלוח, ושוב תקווה שהקהילה תצליח למלא אותן.

הסיפור של ענת חורש הוא לא רק סיפור על משלוחים לחיילים. הוא סיפור על מה שקורה כשאדם אחד מחליט לא לחכות למערכת גדולה, אלא פשוט להתחיל. ועל השאלה הקטנה שנשארת פתוחה בכל פעם שהקופסאות נסגרות: כמה ידיים מהקהילה יגיעו הפעם כדי לעזור להרים אותן.

ענת חורש מארגנת בימים אלה משלוחי מנות לחיילים לקראת פורים.
תושבים שמעוניינים לתרום או להעביר חבילות מוזמנים ליצור קשר.

תרומות ניתן להעביר בביט: 052-2978748
או דרך פייבוקס