הערפל התכנוני שמכסה את רחוב הבנים

שבע בבוקר, המרפסת עדיין שקטה. מחזיק את הקפה הראשון של היום בשקט השברירי של רחוב הבנים. ואז, סיבוב אחד לא נכון, פרסה אחת לא במקום, וענן של ערפל תכנוני הופך את הקפה שלך למרק אבק סמיך.

אבל אל תטעו, יש לרחוב הזה גם יתרונות. כשיורד גשם מתעמלת כאן הנבחרת הלאומית לדילוג אמנותי בין שלוליות. השילוב המנצח של רחוב ללא מדרכות, עם שלוליות עומק שיכולות לארח להקת פלמינגו שלמה, מהווה פוטנציאל תיירותי אדיר לחובבי ספורט אתגרי.

אלא שמאחורי הציניות והשלוליות, מסתתר סיפור על רחוב שנולד מתוך חזון משפחתי ושקוע בתוך ערפל תכנוני כבר שנים רבות.

איך בכלל הרחוב הזה קיבל את השם ״רחוב הבנים״?

כמו ביישובים רבים, גם בעתלית נהוג לתת שמות עם משמעות לרחובות, וגם השם של רחוב הבנים הוא לא רק מילה בפינת הרחוב, אלא עדות לדרך שבה עתלית ידעה לדאוג לדור ההמשך שלה.

הרחוב קיבל את השם שלו לפני כעשרים שנה, על ידי האדריכלית אפרת שטרן בתקופה שכיהנה כחברת מועצת עתלית בוועדת שמות, כיוון שבעלי האדמות (וביניהם גם ראשי מועצות) גרו ברחובות המקבילים ורצו לבנות בתים לבנים שלהם, נבחר שם זה לרחוב. כלומר הרחוב קיבל את השם באופן הכי טבעי שיש, על שם "הבנים" שבנו בחצר האחורית של אבא.

מה שהתחיל כדרך אחורית הלך והתרחב, היתרי בנייה ניתנו, ובתים חדשים צצו לאורך אותה דרך שהפכה למרחב חיים שוקק, עם רכבים, חניות וכניסות לבתים. או במילים אחרות, הפכה לרחוב דה-פקטו לכל דבר ועניין.

הדיסוננס של תושבי המחתרות שחיים בכלל על רחוב הבנים

תארו לעצמכם שאתם רוכשים בית, אבל כל הניירת שאתם מקבלים – מהארנונה ועד להיתרי הבנייה – מציגה בכלל כתובת ברחוב המקביל, רחוב הזית או רחוב המחתרות. הדיסוננס הזה זו מציאות שנמשכת כבר שנים עבור רוב תושבי הרחוב. אנשים רכשו חלקה, בנו בית, שילמו היתרים, אבל עדיין מוצאים את עצמם חיים על דרך לא מוסדרת.

המשמעות היא שהרחוב קיים במציאות, אבל לא באמת קיים במערכת. הזהות הכפולה הזו היא לא רק עניין של סמנטיקה. כשהרחוב שלך מוגדר כ"דרך" במשרדי הממשלה, הוא עשוי ליפול בקלות בין הכיסאות בכל מה שקשור לתשתיות, פיתוח ותחזוקה.

איפה הכסף? התעלומה של פרויקט שדרוג רחוב הבנים

לפני כשנתיים נדמה היה שהערפל מתחיל להתפזר ואפשר לשתות קפה בשקט, כשתוכנית לשדרוג רחוב הבנים אושרה באופן רשמי והכניסה קצת תקווה בתושבים. אך מאז, השטח נשאר דומם. התוכנית קיימת, ההסכמות ישנן, אבל הטרקטורים מסרבים להגיע.

בשלושת החודשים האחרונים, תושבי הרחוב החזירו את המאבק לקדמת הבמה, ולא בפעם הראשונה. בשיחות מול הגורמים הרלוונטיים עלו שוב ושוב התייחסויות לתקציב שנמצא “בתהליך”. אך בפועל, עד היום, לא הוצג אישור תקציבי ברור ולא החלו עבודות בשטח.

“אנחנו לא מבקשים פארק או מותרות. רק רחוב שאפשר ללכת בו בלי לפחד על הילדים”, אומר תושב הרחוב. התסכול הזה של התושבים מדגיש את הסיסמה שמלווה אותם בתקופה האחרונה: "הרחוב שנדחק לאחור".

650 מטרים של סיכונים בדרך הביתה

כשצוללים לעומק 650 המטרים של רחוב הבנים, מגלים שהבעיות כאן הן הרבה מעבר לשלולית או בור בכביש, אלא בשרשרת של מחדלי בטיחות שפשוט לא אמורים להתקיים ביישוב מודרני. לאורך כל הרחוב אין מדרכה אחת רציפה, ילדים יוצאים מפתח ביתם מיד אל הכביש, בזמן שנהגים מתמרנים בין הבורות.

למי שמתנייד עם עגלת תינוק או כיסא גלגלים, הרחוב הזה הוא מסלול אתגרי, כי אפילו להולכי רגל אין רצף. וכשהתאורה חלשה בשעות הערב, וזה קורה הרבה, האתגרים האלה הופכים למשימה מסוכנת עוד יותר.

אבל הנתון המטריד ביותר מסתתר דווקא במה שלא רואים. לאורך 650 מטר של הרחוב, גם באזורים שכבר קשה להגיע אליהם אפילו עם רכב, לא מצאנו אפילו ברז כיבוי אחד, למעט ברז אחד בתחילת הרחוב מול מועדון הטורקיז. רק המחשבה על היעדר מענה בסיסי לכיבוי אש היא נורת אזהרה שחייבת להעיר מישהו.

רחוב הבנים לא צריך עוד הבטחה. הוא צריך ביצוע.