כשכולם רבים על הנוצות, הקהילה נשארת בלי קן

בעתלית יש תחושה שתמיד קורה משהו. יש מי שמרים רעיון, מי שמנקה, מי שמארגן, מי שפותח קבוצה, מי שמזיז משהו כשאחרים עוד מתלבטים. זה חשוב, וזה ראוי להערכה.

אבל אם מדברים רגע בכנות, יש כאן גם משהו שפחות עובד. הרבה דברים מתחילים ומעט מאוד באמת מחזיקים. כל פעם משהו חדש, כל פעם התלהבות, ואז שקט. ואז עוד רעיון, עוד קבוצה, עוד “בואו נרים משהו”. ובסוף נשארת תחושה שאין כאן מקום אחד שאפשר פשוט לסמוך עליו שהוא קיים.

לא מעט פעמים זה קורה כי מהר מאוד העניין זז למקום הלא נכון. מי מוביל, מי בפרונט, מי יזוהה עם זה. מי יגיד שזה שלו. ברגע שהשאלות האלה נכנסות מוקדם מדי, משהו מתעקם. פחות עובדים יחד, יותר שומרים על טריטוריה. פחות מחזיקים משהו משותף, יותר עסוקים בלמי זה שייך.

וכשאין שותפות אמיתית אז אין גם רצף. הכול תלוי באדם אחד או בשניים. אם הם עייפים, נעלמים, או סתם עבר להם החשק, הכול נופל. זה לא כישלון של יוזמה, זה כישלון של מבנה. כי קהילה לא יכולה להתבסס על אנרגיה רגעית.

קהילה בנויה על זה שיש מקום שאפשר לחזור אליו. משהו שלא צריך להמציא כל פעם מחדש. משהו שגם מי שלא יזם אותו מרגיש שהוא חלק ממנו. בלי זה, גם הרעיונות הכי יפים נשארים חד־פעמיים.

בעתלית זה בולט במיוחד. יש כאן הרבה רצון טוב, אבל גם הרבה אגו קטן שמצטבר. לא במובן הרע, במובן האנושי. כולנו רוצים שיראו אותנו. אבל כשכולם עסוקים בנוצות, הקן נשאר ריק.

הפלמינגו לא שורד בזכות זה שהוא מרשים. הוא שורד כי יש לו קן, ויש לו להקה. הוא יודע לחזור לאותו מקום, והוא לא צריך להיות לבד במרכז כדי להרגיש שייך.

אולי הגיע הזמן להפסיק לרוץ אחרי הדבר הבא, ולהתחיל להחזיק משהו אחד כמו שצריך. לא עוד רעיון חדש, לא עוד יוזמה עם שם. קן. פשוט קן. כזה שאפשר לנחות בו, גם כשאין מי שיקבל קרדיט, וגם כשזה פחות נוצץ.

כי בסוף, קהילה לא נבנית ממי שהרים משהו. היא נבנית ממי שנשאר.