עתלית נצבעה לבן: מעל 400 תושבים הזניקו את מסורת "רצים לזכרם" ביישוב

אתמול אחה"צ, כשהשמש התחילה לרדת לכיוון הים, הטיילת בשכונת הרכס נראתה אחרת לגמרי. זה לא היה רק הבגדים הלבנים הנקיים או דגלי ישראל שהתנופפו ברוח, אלא משהו באוויר... שקט ודרוך, אבל מלא בחיים. למעלה מ-400 תושבים, מהילדים של הצופים ועד הוותיקים של היישוב, התייצבו על קו ההזנקה של אירוע "רצים לזכרם" הראשון בתולדות עתלית.

זה לא היה מרוץ רגיל. לא נמדדו כאן זמנים, לא חולקו מדליות, ואף אחד לא הסתכל בשעון כדי לשבור שיא אישי. על החולצות הלבנות לא נתלו מספרי משתתף, אלא שמות. שמות של חללים, חלקם מוכרים למשפחות ביישוב וחלקם שמות שקיבלו המשתתפים באופן רנדומלי מהמיזם הארצי.

כשמיכל אמודאי, מארגנת האירוע, נתנה את האות והלהקה הלבנה החלה לנוע קדימה, היה קשה להישאר אדישים למראה הקבוצות שסחבו אלונקות, או לצעידה המשותפת של הורים וילדים. עתלית הוכיחה אתמול שכשזה נוגע לזיכרון וערבות הדדית, הרגליים שלה נטועות עמוק מאוד בקרקע, והלב שלה רחב מספיק כדי להכיל את כולם.

מעל 400 לבבות בלבן הציפו את טיילת הרכס

מה שהתחיל כיוזמה מקומית עם ציפיות צנועות, הפך במהירות למפגן כוח קהילתי שקשה היה לפספס. למעלה מ-400 תושבים נענו לקריאה, והוכיחו שוב שבעתלית, כשמדובר בערכים ובזיכרון, הלהקה תמיד מתייצבת בהרכב מלא.

התמהיל האנושי על המסלול היה מרגש לא פחות מהמספרים. ראינו שם את חניכי תנועת הצופים שלקחו את המשימה ברצינות גמורה, לצד בנות נבחרת "גלגלי ענק" שהביאו את האנרגיה הספורטיבית שלהן. גם יו"ר הוועד המקומי איתי שפרן הגיע לקחת חלק, שהוא בעצמו אח שכול.

בין הרצים בלטה במיוחד קבוצת הכושר הקרבי שהגיעה מחיפה. החבר'ה הצעירים האלו, שמתכוננים לשירות משמעותי, לא הסתפקו רק בריצה, הם נשאו איתם אלונקות ודגלים לאורך כל המסלול. המראה שלהם, מיוזעים ונחושים עם אלונקה, הזכיר לכל מי שעמד בצד את הסיסמה שליוותה את היום: "הם רצו למעננו, ועכשיו אנחנו נרוץ לזכרם".

בין המשתתפים בלטו גם חברי מועדון גוונים, שהגיעו כחלק מהקהילה המקומית ולקחו חלק באירוע. המפגש בין קבוצות שונות ביישוב, מכל הגילאים והרקעים, הורגש היטב.

האירוע נחתם בשירת “התקווה”, שבוצעה על ידי תושבת עתלית, אסתי כרמל. ברגע אחד, כשהקהל כולו עומד יחד, עטוף בלבן ובדגלים, השירה הפכה לסיום טבעי ומדויק לערב כולו. רגע שקט, מאחד, שמחזיר את כולם לאותה נקודת מוצא משותפת של זיכרון.

כל חלל הוא עולם

הייחודיות של המיזם טמונה בשלט החזה שכל משתתף מקבל, ועליו שם של חלל שנבחר באופן רנדומלי. המטרה היא פשוטה ומרגשת, להבטיח שגם אלו שאין להם משפחה שתנציח אותם באופן פעיל, יזכו לריצה או צעידה לזכרם. "השם הראשון שמקבלים הוא רנדומלי, וזה כדי שנוכל להגיע לכל הנופלים", הסבירה מיכל אמודאי, יוזמת ומארגנת האירוע בעתלית.

עבור מיכל, שהשתתפה במיזם בערים אחרות במשך שנים, היה ברור שהשנה עתלית צריכה קבוצה משלה. "כל שנה הצטרפתי לקבוצה אחרת, והשנה החלטתי שהגיע הזמן להביא את המיזם הזה לפה לעתלית, אלינו לבית", היא מספרת. "יש פה קהילה מדהימה, ולצערי גם בתוך הקהילה כאן יש לנו משפחות של נופלים. הגיע הזמן שזה יגיע לפה". בזכות העבודה המאומצת שלה, יחד עם רותם מנהל יחידת הנוער ביישוב שעזר עם שבט חופים של הצופים והתגייסות התושבים להפצת הבשורה, המיזם הפך מיוזמה פרטית למפגן קהילתי ענק.

החיבורים שנוצרו על המסלול היו מהסוג שגורם לעור ברווז. מיכל מספרת על אנשים שזיהו על חולצות של זרים מוחלטים שמות של חללים שהכירו אישית. "הגיעה אליי מישהי שקיבלה שם רנדומלי, ובמהלך הריצה מישהו עצר אותה ושאל מאיפה היא מכירה את הנופלת שרשומה לה על השלט", משחזרת מיכל בהתרגשות. "התברר שהוא הכיר אותה, הוא צילם ושלח למשפחה. זה מרגש בטירוף". אלו הם הרגעים שבהם הריצה הופכת להרבה יותר מספורט, היא הופכת לגשר חי בין עבר להווה.

מבט אל האופק: כך הפכה עתלית לחלק בלתי נפרד ממיזם הזיכרון

בין מאות המשתתפים, היו גם רגעים של סגירת מעגל אישית שקשה היה לתכנן מראש. מיכל מספרת על תושב שניגש אליה בעיניים בורקות במהלך האירוע. "היה מישהו שניגש אליי ואמר לי שנפגשנו פעם במקום אחר", היא משחזרת בחיוך, "הוא הזכיר לי שאמרתי לו אז ש'יבוא יום ועוד נרוץ ביחד'. והנה, זה קרה כאן, אצלנו בבית". המפגשים האלו, בין הבטחות ישנות למציאות חדשה, הם אלו שהופכים את המיזם למשהו שהוא הרבה מעבר לריצה.

העבודה המשותפת של התושבים, שסייעו להפיץ את הבשורה בקבוצות הוואטסאפ המקומיות, יחד עם המעורבות של הנוער, יצרו את המסה הקריטית הדרושה. עבור רבים מהמשתתפים זו הייתה היכרות ראשונה עם המיזם, וההפתעה מההיענות הגבוהה רק חיזקה את התחושה שעתלית הייתה צמאה למסורת כזו. "התודה היא לתושבים שהגיעו והיו חלק מזה", אומרת מיכל בסיפוק, "זה ממש לא מובן מאליו".

עכשיו, כשהדגלים קופלו והחולצות הלבנות חזרו לארון, נשאר הזיכרון המתוק של אירוע שהפך ליריית פתיחה. הכוונה של מיכל ברורה: להפוך את "רצים לזכרם" לעוגן שנתי בלוח השנה של היישוב. "פתחנו במסורת יפה, מסורת שתמשיך כל שנה", היא מבטיחה. עתלית אולי נראית לפעמים כמקום קטן על המפה, אבל אתמול היא הוכיחה שכשמדובר בפעולה משותפת לטובת חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הלב שלה פועם בעוצמה של להקה גדולה ומאוחדת.