הסדרת חניונים בתשלום יכולה לטפל במצוקת החניה וגם בבור התקציבי

בעתלית מצוקת החניה מורגשת יותר ויותר בשנים האחרונות. האוכלוסייה גדלה, מספר כלי הרכב עולה, ובפועל החניה ביישוב אינה מוסדרת במסגרת מדיניות כוללת וברורה. התוצאה היא עומס גובר ברחובות וקושי יומיומי למצוא מקום פנוי.

במקביל, היישוב מתמודד עם לחצים תקציביים. ואם פנינו להיפרדות מהמועצה, כדאי אולי לעסוק בשאלה תכנונית וכלכלית פשוטה: האם ניתן לנהל את משאב החניה כך שיקל על מצוקת החניה, וגם יסייע לאיזון התקציב המקומי?

חניה אינה רק שירות, היא גם משאב כלכלי

במחקרים בתחום התחבורה העירונית, חניה מוגדרת כמשאב ציבורי מוגבל שיש לנהל אותו באופן כלכלי ולא רק הנדסי. אותם מחקרים מצביעים על כך שמדיניות של חניה מתומחרת יכולה גם לשפר את זמינות החניה וגם לייצר הכנסות לרשות המקומית.

חניה מהווה מקור הכנסה משמעותי לרשויות מקומיות בישראל. לדוגמה, נתונים שהוצגו בכנסת מצביעים על כך שהכנסות עיריית תל-אביב מתחום החניה הן רכיב כלכלי משמעותי בתקציב העירוני.

בתל אביב למשל, הקצתה העירייה לחברת ״אחוזת החוף״, שטחים שבבעלות העירייה לתפעול חניונים ציבוריים, כאשר 43% מהכנסות החברה מועברות ישירות לעירייה.

לפי מאמר שפורסם באתר אורבנולוגיה, מודלים של “אזורים מוטבי חניה” מספקים תמחור שיכול לסייע בשתי הבעיות במקביל: גם לשפר את זמינות החניה לתושבים, וגם לייצר הכנסות שמושקעות חזרה בתחזוקה, ניקיון ושירותים ציבוריים באזור. באירופה אגב, זהו פתרון פופולרי ומוכח.

המצב בעתלית: חניה בפועל ללא הסדרה כוללת

בעתלית כבר קיימים מספר חניונים, אך הם אינם מנוהלים במסגרת מדיניות חניה כוללת ואחידה. בפועל ניתן לזהות שלושה סוגי מצבים:

• חניונים ציבוריים פתוחים לשימוש חופשי, ללא תשלום וללא עדיפות לתושבים.
• שטחים המשמשים כחניונים לא מוסדרים, למשל ברחוב המחתרות וברחוב ההרדוף, שנוצרו עם השנים כפתרון מאולתר למצוקת החניה.
• חניון תחנת הרכבת, שמשרת לא רק את תושבי היישוב אלא גם נהגים מיישובי הסביבה.

המצב הזה יוצר שתי תופעות מקבילות. מצד אחד, תושבים מתקשים למצוא חניה בסביבת הבית או בסמוך למוקדי פעילות. מצד שני, חלק מהחניונים המקומיים משמשים בפועל גם נהגים שאינם תושבי עתלית, מבלי שהדבר מתורגם להכנסה כלשהי לקופה המקומית.

במילים אחרות, משאב ציבורי מוגבל מנוצל באופן חופשי, אך ללא מנגנון שמעדיף את התושבים או מסייע לאיזון התקציב של היישוב. מצב כזה אינו חריג ביישובים שגדלו במהירות, אך הוא מדגיש את הצורך במדיניות חניה ברורה שתסדיר את השימוש במשאב הזה.

מודל אפשרי: חניה חינם לתושב, בתשלום למבקר

אחד המודלים הנפוצים לניהול חניה ביישובים ובערים הוא מודל שמבחין בין תושבים לבין מבקרים (תווי חניה). התושב, שמשלם ארנונה ומממן את השירותים המקומיים, מקבל עדיפות במשאב החניה. המבקר, שמשתמש בתשתיות המקומיות אך אינו שותף למימון השוטף, משלם עבור השימוש.

מודל כזה מיושם בערים רבות בישראל ובעולם, בעיקר באזורים שבהם הביקוש לחניה גבוה. הוא מאפשר לשפר את זמינות החניה לתושבים, ובמקביל ליצור מקור הכנסה קבוע לרשות המקומית.

היתרונות המרכזיים של המודל הזה הם שהתושבים מקבלים עדיפות בחניה סמוך לבית או למוקדי הפעילות, מתקיימת הפחתה בעומס חנייה מצד המבקרים, ואיכות החיים משתפרת בסביבת המגורים. היישוב זוכה למקור הכנסה קבוע ויציב, ולניהול יעיל של משאב קרקע ציבורית.

חניון תחנת הרכבת

חניון תחנת הרכבת בעתלית הוא אחד ממוקדי החניה המרכזיים ביישוב, אך בפועל הוא מתפקד כחניון אזורי. נוסעים רבים מהיישובים הסמוכים מגיעים אליו מדי יום, משאירים את רכבם וממשיכים ברכבת לחיפה, תל אביב ויעדים נוספים. התוצאה היא שמתקן שממוקם בתחומי היישוב ומבוסס על תשתיות מקומיות, משרת אוכלוסייה רחבה בהרבה מזו של התושבים עצמם.

מצב כזה אינו חריג בתחנות רכבת פרבריות. תחנות רבות הופכות לנקודות משיכה אזוריות, והחניונים הסמוכים להן מתמלאים כבר בשעות הבוקר המוקדמות. כאשר אין הבחנה בין תושב למבקר, תושבי הסביבה הקרובה לתחנה עלולים למצוא את עצמם ללא מקום חניה, גם ליד שירות ציבורי שנמצא בתוך היישוב שלהם.

דווקא בשל האופי האזורי של החניון, הוא מתאים במיוחד למודל שמבחין בין תושבים לבין משתמשים חיצוניים. חניון כזה אינו משרת רק את תושבי עתלית, ולכן הוא מועמד טבעי לפיילוט של מדיניות חניה מבוקרת.

לפני יישום כל מודל של חניה בתשלום, צריך לבחון את הבעלות על הקרקע שעליה נמצא החניון, משום שהבעלות משפיעה ישירות על סמכות הגבייה ועל אופן היישום.

אם הקרקע בבעלות היישוב או המועצה, לרשות המקומית יש בדרך כלל סמכות לקבוע הסדרי חניה, כולל תמחור, תו תושב ואכיפה, בכפוף להחלטות מועצה ולאישור הגורמים הרלוונטיים. זהו המצב הפשוט ביותר ליישום מודל של חניה חינם לתושב ותשלום למבקר.

במידה והקרקע בבעלות מדינה, הרשות המקומית אינה יכולה להחליט על גבייה באופן חד-צדדי, אך ניתן להגיע להסדרים באמצעות הקצאת הקרקע לרשות המקומית לצורך הפעלת חניון, או הסכם תפעול בין הרשות לבין גוף ממשלתי.

במקרים מסוימים, חניוני תחנות הרכבת נמצאים בבעלות או בניהול רכבת ישראל. במצב כזה, כל שינוי במדיניות החניה דורש תיאום עם רכבת ישראל, ולעיתים גם עם משרד התחבורה. עם זאת, כבר קיימים בארץ מודלים משולבים שבהם הרכבת מחזיקה בקרקע, הרשות המקומית משתתפת בתפעול, והגבייה נעשית באמצעות זכיין או הסדר משותף. כלומר, גם כאשר הקרקע אינה בבעלות היישוב, עדיין ניתן ליישם מודל של חניה מבוקרת באמצעות הסכם מתאים בין הגורמים.

הפוטנציאל הכלכלי

בניגוד להעלאת ארנונה או היטלים, הכנסות מחניה מגיעות בעיקר ממשתמשים חיצוניים או ממי שבוחר להשתמש בשירות. במקרה של חניון תחנת הרכבת בעתלית, מדובר במתקן שמשרת קהל אזורי רחב. המשמעות היא שפוטנציאל ההכנסה אינו תלוי רק במספר התושבים, אלא גם בכמות המשתמשים שמגיעים מחוץ ליישוב.

נקח לדוגמה מודל לפיו כ-100 כלי רכב ביום הם של משתמשים שאינם תושבי עתלית, בתמחור שמרני עם תעריף יומי מתון של 10–15 ש״ח, ובפעילות של כ-22 ימי עבודה בחודש, התוצאה היא הכנסה יומית של 1,000–1,500 ש״ח, הכנסה חודשית היא כ-22,000–33,000 ש״ח, ואילו הכנסה שנתית מגיעה ל כ-250,000–400,000 ש״ח. מחניון אחד בלבד.

המשאבים קיימים, המדיניות עדיין חסרה

בעתלית כבר קיימים חניונים בפועל. חלקם מוסדרים באופן בסיסי, אחרים נוצרו לאורך השנים כפתרונות זמניים למצוקת חניה, וחלקם משמשים קהל רחב מעבר לתושבי היישוב. כלומר, התשתית קיימת, הביקוש ברור, והשימוש מתרחש מדי יום.

אלא שהמצב הנוכחי מתנהל ללא מסגרת מדיניות כוללת שמגדירה מי זכאי לעדיפות, היכן נכון לגבות תשלום, ואיך ניתן להפוך את החניה למשאב שמנוהל בצורה מושכלת. בהיעדר מדיניות כזו, החניה מתנהלת בעיקר לפי היצע ומזל, ולא לפי סדרי עדיפויות ברורים או שיקולים כלכליים.

מצד אחד, תושבים מתקשים למצוא חניה בסביבת הבית או במוקדי הפעילות המרכזיים. מצד שני, חלק מהחניונים משמשים משתמשים חיצוניים ללא כל מנגנון שמחזיר ערך לקופה המקומית או מסייע בתחזוקת התשתיות.

דווקא משום שהחניונים כבר קיימים, הפתרון אינו מחייב השקעות גדולות או פרויקטים מורכבים. שינוי מדיניות יכול להתבסס על התשתית הקיימת, ולהתחיל בצעדים מדודים, החל מקביעת אזורי חניה ברורים, יצירת תו תושב אחיד, ותמחור מתון למבקרים באזורים בעלי ביקוש גבוה.

הגישה כאן אינה מבקשת להקשות על הנהגים או להעמיס על התושבים. בדיוק להפך, ליצור מערכת הוגנת יותר, שבה תושבי היישוב נהנים מעדיפות, והמשתמשים החיצוניים משתתפים בעלות השימוש במשאב הציבורי.

ברשויות רבות, מדיניות חניה אינה נתפסת רק ככלי תחבורתי, אלא גם ככלי ניהולי וכלכלי. כאשר היא מתוכננת נכון, היא משפרת את זמינות החניה, מצמצמת עומסים, ומייצרת מקור הכנסה שמופנה חזרה לשירותים ולתשתיות.

בעתלית, השאלה המרכזית היא לא אם יש צורך בחניונים כי הם כבר קיימים ועמוסים. השאלה היא האם נכון להמשיך לנהל אותם ללא הסדרה כוללת, או להתחיל לראות בהם משאב ציבורי שיכול לשרת טוב יותר את התושבים, וגם לחזק את הקופה המקומית.