כשאני מטייל באזור בריכות המלח, בין המים הרדודים שבהם הפלמינגואים מחפשים מזון לבין הרוח שמגיעה מהים הפתוח, קשה שלא לתהות איך מקום יפה כל-כך עדיין מרגיש כאילו שכחו אותו בצד הדרך.
המרחבים פתוחים. הים נמצא במרחק הליכה קצרה. השקיעות צובעות את הבריכות בגוונים שקשה להסביר למי שלא היה כאן באמת. זוגות מגיעים לטייל, משפחות עוצרות לצלם, רוכבי אופניים חולפים לאורך הדרך וחובבי טבע כבר מזמן סימנו את האזור כאחת הפינות המיוחדות של חוף כרמל.
ועדיין, אין כאן באמת תשתית בסיסית למבקרים. אין ספסלים. אין פינות ישיבה. אין הצללה. ולעניות דעתי אין אפילו פח אשפה אחד. התחושה היא כאילו המקום פתוח לציבור, אבל לא באמת מזמין אותו להישאר.
בשבועות האחרונים יצא לי לדבר עם כמה תושבים על מתחם הפלמינגואים. יש מי שרואים בו הזדמנות נדירה ליצור בעתלית מרחב חינוכי-תיירותי, כזה שמשלב פינות ישיבה, עמדות תצפית, פינות מוצלות ופחי אשפה.
אחרים חוששים מעומסי תנועה, רעש, מסחור אגרסיבי, ומזה שמה שהופך את האזור הזה למיוחד ייעלם דווקא ברגע שינסו “לפתח” אותו.
אבל אולי השאלה החשובה באמת היא לא האם לפתח את מתחם הפלמינגואים, אלא איך עושים את זה נכון.
אנשים כבר מצביעים ברגליים
הדבר אולי הכי מעניין במתחם הזה, זה שהוא כבר מצליח למשוך אנשים גם בלי פיתוח אמיתי.
לא בגלל פרסום.
לא בגלל אטרקציות.
ובטח לא בגלל איזו טיילת מושקעת או מתחם תיירותי מסודר.אנשים פשוט מגיעים אליו.
בשעות אחר הצהריים אפשר לראות כאן זוגות שעוצרים מול הבריכות רגע לפני השקיעה, בשבתות חולפות משפחות לאורך השביל, לפעמים מגיעים צלמים עם עדשות ענק, אחרים בכלל באים בשביל השקט ובשביל ההרגשה שיש כאן עדיין מרחב שנושם אחרת.
וזה אולי הפרט הכי מסקרן בכל הסיפור הזה, האזור כבר מתפקד בפועל בתור מוקד משיכה קטן, למרות שאין בו באמת אף מחשבה תיירותית.
אפילו ההתנהגות של המבקרים מספרת את זה. אנשים מחפשים איפה לעצור, איפה לשבת, מאיפה הכי נכון לראות את הציפורים או להצטלם עם השקיעה. חלקם גם יורדים אל תוך בריכות המלח כדי להתקרב לפלמינגואים ולצלם אותם מקרוב, פשוט כי אין אזורי תצפית ברורים או הכוונה שמסדרת את החוויה.
במובן מסוים, המצב הנוכחי יוצר פרדוקס, כי ככל שהמקום הופך למוכר יותר, כך גם גובר הסיכוי שהוא ייפגע עקב היעדר תכנון בסיסי.
.png)
האם מתחם הפלמינגואים יכול להפוך למקום הראשון בעתלית שיש בו חיי ערב?
אחד האתגרים שחוזרים שוב ושוב מפי תושבי עתלית, הוא שאין בעתלית חיי ערב אמיתיים. לא במובן של ברים רועשים או אזורי בילוי עירוניים, אלא במובן הפשוט יותר, מקומות שנעים להיות בהם בערב.
לשבת עם בירה, לפגוש חברים בלי לנסוע לחיפה, לתת לילדים להוציא את שארית כוחותיהם, או פשוט לצאת להליכה בטיילת מוארת שגם מרגישה בטוחה ונעימה.
נכון, יש את טיילת הרכס, אבל טיילת הרכס נמצאת סמוך לקיר אקוסטי עצום, מה שמצד אחד מגביל מאוד את הנוף ומנגד כל פעילות באזור הזה משפיעה ישירות על השכונה הסמוכה.
לעומת זאת מתחם הפלמינגואים כמעט מתבקש בשביל דבר כזה. הוא גם בצד השני של הקיר האקוסטי במרחב פתוח ולכן פעילות רועשת לא תפריע לשכונות, הוא סמוך לים ויש בו את השקיעות אולי הכי יפות באזור.
פיתוח נכון של המתחם לא צריך להכיל מבנים או מתחמי ענק, שבמילא אין להם מקום שם, אלא דווקא מדברים קטנים בהרבה:
עגלות קפה.
פודטראקים איכותיים.
פינות ישיבה.
תאורת ערב נעימה.
ואולי אפילו הופעות אקוסטיות קטנות אל מול השקיעות.
לא משהו שמנסה להפוך את עתלית למשהו אחר.
אלא משהו שמנסה לקחת את מה שכבר קיים כאן, ולתת לו חוויה נעימה יותר.
הים כבר כאן. הפלמינגואים כבר כאן. אז למה התיירות בקושי כאן?
עשרות ואולי מאות אלפי אנשים עוברים סמוך לעתלית מדי סוף שבוע. בדרך לחיפה, לחופים, לאטרקציות של חוף כרמל. מעטים אפילו עוצרים רגע ליד הים או בריכות המלח, קופצים לחוף המבצר, מצטלמים עם השקיעה וממשיכים הלאה.
רק בודדים באמת נשארים מעבר לזה.
וזו אולי אחת ההזדמנויות שטמונות במתחם הפלמינגואים, לא להפוך את עתלית לעיר תיירות ענקית, אלא ליצור כאן מתחם שמתאים לתיירות יום רגועה, כזו שמכניסה חיים וכלכלה מקומית מבלי להשתלט על היישוב.
כי בניגוד לתיירות המונית, תיירות יום לא מחייבת מלונות ענק או מתחמי בילוי אגרסיביים. לפעמים מספיק שאנשים יבחרו לעצור כאן לכמה שעות.
לשתות קפה מול הבריכות.
לאכול בפודטראק מקומי.
לעשות סיבוב בטיילת.
להיכנס לעסק קטן.
להישאר לראות שקיעה.
ברגע שיש תיירות יום, היישוב כולו מרוויח.
עסקים מקומיים מרוויחים יותר.
נוצרים מקומות עבודה.
נפתחות הזדמנויות לעגלות קפה, יזמים קטנים, מדריכי טיולים, אירועי קהילה ופעילות סביב הטבע והים.
וגם היישוב עצמו נהנה מהכנסות נוספות ומפעילות מסחרית שלא מבוססת רק על עוד שכונות מגורים.
אבל אולי היתרון הכי משמעותי של תיירות יום הוא בכלל שהיא יכולה לייצר תנועה וחיים במרחב הציבורי בלי להפוך את עתלית לעוד עיר חוף צפופה ורועשת.
כלומר, אם עושים את זה נכון.
דווקא חוסר הפיתוח עלול להפוך לבעיה של הפלמינגו ובריכות המלח
אחד החששות הכי גדולים סביב כל רעיון של פיתוח במתחם הפלמינגואים, הוא כמובן הפגיעה בטבע.
וזה חשש מוצדק.
הפלמינגואים שמגיעים לבריכות המלח הפכו בשנים האחרונות לאחת התופעות הכי מיוחדות באזור החוף, והרעיון של עומסי מבקרים, רעש או בנייה אגרסיבית לידם בהחלט מטריד.
אבל דווקא כאן כדאי להציף שאלה שפחות מתעסקים בה:
מה קורה למקום כשיותר ויותר אנשים באים אליו, אבל אין שום הסדרה בסיסית?
כי כבר היום אפשר לראות מבקרים שיורדים ממש אל תוך בריכות המלח כדי להתקרב לציפורים ולצלם אותן מקרוב. חלקם בכלל לא מבינים שהם נכנסים לשטח רגיש, שהם למעשה מרחיקים אותם מהאזור וגם פוגעים במשאב טבע חשוב, וכל זה רק כי אין אזורי תצפית ברורים, אין שילוט בולט, ואין כמעט שום דבר שמסביר איפה עובר הגבול בין ליהנות מהטבע לבין להפריע לו.
אז אולי פיתוח נכון דווקא יעזור להגן על האזור, במקום לפגוע בו.
לא באמצעות בטון או מסחר אגרסיבי, אלא דרך תכנון קצת יותר חכם של המרחב: עמדות תצפית מסודרות, שבילים ברורים, אזורים מוגבלים לגישה, פינות ישיבה מוצלות, שילוט והסברה, ואולי אפילו תוכן חינוכי סביב הטבע והציפורים שמגיעות לכאן מדי שנה.
כי כרגע, הטבע באזור הזה נשען בעיקר על זהירות אישית של המבקרים.
מה אם מתחם הפלמינגואים הוא בכלל מבחן לעתיד של עתלית?
ואולי זו בכלל הנקודה הכי מעניינת בכל הסיפור של מתחם הפלמינגואים. לא בהכרח מה יבנו כאן בעתיד, אלא העובדה שהמקום הזה מצליח להעלות שאלות רחבות יותר על עתלית עצמה.
על הקשר שלה לים.
על המרחב הציבורי שלה.
על האיזון בין טבע לבין פיתוח.
ועל השאלה איך יישוב גדל מבלי לאבד את התחושה שגורמת לאנשים להתאהב בו מלכתחילה.
יכול להיות שיש תושבים שהיו מעדיפים להשאיר את האזור בדיוק כמו שהוא היום. אחרים אולי מדמיינים כאן טיילת צנועה, תצפיות מסודרות, פינות ישיבה או חיי ערב רגועים מול הבריכות, ובטח יש גם את הפנטזיונרים שהיו רוצים כאן מועדונים ופאבים.
יכול להיות שגם הפתרון הנכון, אם בכלל קיים כזה, נמצא איפשהו באמצע.
אבל דבר אחד כן נראה די ברור כבר עכשיו, יותר ויותר אנשים מגלים את האזור הזה, מגיעים אליו, מצלמים אותו ומבלים בו זמן. והשאלה איך המקום הזה ייראה בעוד עשר או עשרים שנה, כנראה תשפיע לא רק על בריכות המלח עצמן, אלא גם על הדרך שבה עתלית תבחר להגדיר את עצמה בעתיד.
.png)
הלהקה מגיבה
הלהקה עדיין לא הגיבה.
לפעמים תגובה אחת פותחת סיפור שלם.