במשך שבועות חזרו במטה המאבק על מסר אחד ברור: ההתנגדות למעבר בית הספר סיטרין לעתלית אינה נגד דתיים, אינה נגד חרדים ואינה נגד מוסד חינוכי. לטענתם זהו מאבק תכנוני בכלל, שנוגע לעומסים, תקציבים ומבנים.
אלא שהבחירה של המטה בעו״ד גלעד ברנע לייצוג המשפטי הציפה מחדש את השאלה שהמסר הזה ביקש להשתיק. ברנע, חבר הנהלת “בצלם” ולשעבר יו״ר הנהלת הארגון, בעיני רבים אינו נתפס כעוד עורך דין שנבחר במקרה. בהנהגת הורי סיטרין טוענים כי הבחירה בו חושפת את מה שלדבריהם עמד מאחורי המאבק כל הדרך: לא רק התנגדות תכנונית, אלא התנגדות עמוקה יותר לציבור החרדי עצמו.
במטה המאבק מציגים תמונה הפוכה לגמרי. דייוויד הארט, מראשי המאבק, טוען כי הבחירה בברנע נעשתה בלית ברירה מקצועית, לאחר בדיקה של עשרות עורכי דין, וכי אין לראות בה הצהרה אידיאולוגית. לדבריו, דווקא הוא עצמו, כלוחם, סולד מבצלם, אך במקרה הזה מדובר בעורך הדין שלטענת המטה מסוגל להתמודד עם ההליך.
וכך, עוד לפני שהמאבק המשפטי עצמו נפתח באמת, מתחדדת השאלה האם זהו עדיין מאבק תכנוני בלבד שעוסק במבנים ותקציבים, או שהבחירה בעורך הדין חושפת את עומק המחלוקת סביב סיטרין בעתלית.
מי מייצג את מטה המאבק, ולמה זה עורר תגובה
עו״ד גלעד ברנע אינו שם שמוכר בהכרח לכל תושב בעתלית, אבל בזירה הציבורית הוא רחוק מלהיות דמות אלמונית. ברנע עוסק במשך שנים במשפט ציבורי ומנהלי, ובמקביל מזוהה עם עולמות של זכויות אדם, עתירות ציבוריות ומאבקים בעלי אופי אידיאולוגי מובהק.
עיקר הביקורת נוגע לקשר של ברנע לארגון “בצלם”. לפי הערך עליו בוויקיפדיה, ברנע חבר בהנהלת הארגון וכיהן כיו״ר הנהלתו בשנים 2011 ו־2012. למי שלא מכיר, “בצלם” הוא ארגון העוסק בתיעוד ובפרסום דו״חות ועדויות על פעילות ישראל וצה״ל ביהודה ושומרון, מזרח ירושלים ועזה. לצד מי שרואים בו ארגון זכויות אדם, הוא נחשב בעיני רבים בישראל לאחד הארגונים השנויים ביותר במחלוקת, בעיקר בשל ביקורתו החריפה על מדיניות ישראל ועל פעילות חיילי צה״ל בשטחים.
הקשר הזה בין ברנע לבין ארגון ״בצלם״ אינו מסתכם רק בתפקיד ציבורי. במסמכים שפורסמו באתר “בצלם”, ברנע מופיע גם כאחד מעורכי הדין שייצגו את הארגון בעתירה נגד רשות השידור, לאחר שזו פסלה תשדירים שבהם ביקש הארגון להקריא שמות של ילדים ערביים שנהרגו בעזה.
מבחינת מטה המאבק, כל זה אינו לב העניין. שם טוענים כי הבחירה בברנע נעשתה בשל יכולותיו המשפטיות והניסיון שלו בהליכים מהסוג הזה. לפי דייוויד הארט, מראשי המאבק, המטה פנה לעשרות עורכי דין לפני שהגיע לברנע, ורק לאחר שלא נמצאה חלופה מתאימה התקבלה ההחלטה לשכור את שירותיו.
אלא שבצד של הורי סיטרין, קשה לנתק בין הרקע הציבורי של עורך הדין לבין אופי המאבק שהוא נשכר להוביל. מבחינתם, כאשר מטה שמבקש להדגיש שאינו פועל נגד חרדים בוחר דווקא בעורך דין המזוהה עם “בצלם”, וששמו נקשר בעבר לסערה ציבורית סביב האמירה “נפרק את עולם התורה”, זו אינה רק החלטה מקצועית. זו בחירה שמקבלת משמעות ציבורית.
במילים אחרות, המחלוקת אינה רק סביב השאלה אם ברנע הוא עורך דין מתאים. השאלה היא מה הציבור אמור להבין כאשר מאבק מקומי נגד מעבר בית ספר חרדי בוחר להישען משפטית על דמות המזוהה עם אחד הארגונים השנויים ביותר במחלוקת בחברה הישראלית.
“הוא היחיד שיכול להתמודד עם זה”: כך מסבירים במטה את הבחירה
במטה המאבק דוחים את הטענה שלפיה הבחירה בעו״ד גלעד ברנע משקפת עמדה אידיאולוגית נגד הציבור החרדי. בשיחה עם הפלמינגו, דייוויד הארט, מראשי המאבק, ביקש להציג תמונה אחרת: לא בחירה פוליטית, לא הזדהות עם “בצלם”, אלא החלטה משפטית שנעשתה לאחר חיפוש ממושך.
לדבריו, אנשי המטה פנו לעשרות עורכי דין לפני שהגיעו לברנע, אך התקשו למצוא מי שיסכים או יוכל להתמודד עם תיק מהסוג הזה. הארט טען כי הבחירה בו נעשתה רק לאחר שהתברר, לטענת המטה, שהוא בעל הניסיון והיכולת להוביל את ההליך המשפטי הצפוי.
הארט אף ביקש להרחיק את עצמו מהקשר של ברנע עם “בצלם”. לדבריו, הוא עצמו לוחם, וסולד מהארגון ומפעילותו. דווקא משום כך, הוא טוען, אין לראות בבחירה בעורך הדין הזדהות אידיאולוגית, אלא החלטה פרקטית שנועדה לשרת את מטרות המאבק המשפטי.
במילים אחרות, גרסת מטה המאבק היא שהרקע הציבורי של ברנע אינו הסיפור. מבחינתם, השאלה היחידה הייתה מי מסוגל להחזיק תיק משפטי מורכב, בלוח זמנים קצר ובסיטואציה ציבורית טעונה. התשובה שלהם, גם אם היא מעוררת ביקורת קשה בצד השני, הייתה ברנע.
אלא שההסבר הזה לא שכנע את הנהגת הורי סיטרין. מבחינתם, דווקא הבחירה בעורך דין עם מטען ציבורי כל כך מובהק מחזקת את התחושה שהמאבק אינו נשאר רק בשאלות של מבנים, תקציבים ועומסים. מבחינתם, זה הרגע שבו המאבק אמר דבר אחד בפומבי, אבל בחר מסלול שמספר סיפור אחר.
“זה לא רק עורך דין, זו אג׳נדה”
בהנהגת הורי סיטרין דוחים את ההסבר של מטה המאבק. מבחינתם, הבחירה בעו״ד גלעד ברנע אינה אילוץ מקצועי, אלא חושפת את אופיו האמיתי של המאבק.
“הם מביעים רק שנאה, רק נגד הדת”, אמרו בהנהגת ההורים לפלמינגו. “הם רושמים את זה גם בפירוש”.
לטענתם, במשך תקופה ארוכה ניסו במטה המאבק למסגר את ההתנגדות סביב טענות של עומסים, מספרי תלמידים, שימוש במבנים ותקציבים. אלא שכעת, עם המעבר לזירה המשפטית, הם טוענים כי זהות עורך הדין מצביעה על משהו אחר.
“עד עכשיו הם כיסו את זה ב‘אלפי תלמידים’ וכל מיני סיפורים”, אמרו בהנהגת ההורים. “עכשיו פתאום כשבאים לתביעה אתה רואה עם איזה גופים הם עובדים. כשאתה רואה גוף כמו ‘בצלם’, שלא רק נגד הדת אלא גם נגד המדינה, אז אתה מבין עם איזה אנשים אתה מתעסק. כאן התגלה השקר שלהם”.
גם את הטענה שלפיה לא נמצאה חלופה משפטית מתאימה הם מתקשים לקבל. מבחינתם, במדינה שבה פועלים עורכי דין רבים בתחומי המשפט המנהלי, התכנון והעתירות הציבוריות, קשה לטעון כי דווקא עורך דין המזוהה עם “בצלם” היה האפשרות היחידה.
“הם לא יכולים להגיד שאין בכל הארץ עורכי דין”, אמרו בהנהגת ההורים. “יש מלא עורכי דין שמתעסקים עם הדברים האלה. אלא מה? בחרתם מישהו דווקא שיש לו אג׳נדה בדיוק כמו שלכם. אין מה לעשות, זו המציאות”.
הטענה הזו אינה מכוונת רק לברנע עצמו, אלא למסלול שהמאבק בחר ברגע שבו עבר מהרחוב ומהרשתות אל בית המשפט. בהורי סיטרין רואים בבחירה הזו לא רק החלטה משפטית, אלא איתות ברור: מי שהציג את ההתנגדות כמאבק על מבנים בלבד, בחר דמות שמזוהה עם מחנה אידיאולוגי מובהק, ובכך חיזק את החשד שהמאבק רחב בהרבה מהשאלה מי ילמד באיזה מבנה.
וכאן בדיוק לב המחלוקת בין הצדדים: מטה המאבק מבקש שהבחירה בעו״ד ברנע תיבחן לפי שאלה של מי מסוגל בכלל להוביל הליך משפטי מורכב כזה. הורי סיטרין מנגד, מבקשים שהציבור יראה גם את המשמעות האידיאולוגית בבחירה זו, במיוחד כאשר היא מגיעה אחרי שבועות של הבהרות חוזרות שלפיהן “זה לא נגד חרדים”.
“אם כבר זה נגד חרדים”: הציטוט שמעלה שאלות
הבחירה בעו״ד גלעד ברנע אינה עומדת לבדה. היא מצטרפת לפער נוסף שמלווה את המאבק נגד מעבר סיטרין לעתלית: הפער בין המסר הרשמי שמוצג לציבור לבין דברים שנאמרו בשיחה אישית שהגיעה לידי הפלמינגו.
בפומבי, מטה המאבק ביקש להדגיש כי ההתנגדות למעבר בית הספר אינה מכוונת נגד דתיים, חרדים או מוסד חינוכי כלשהו. המסר הזה נועד להציג את המאבק כעניין תכנוני וציבורי: מבנים, עומסים, תקציבים ושימושים קיימים.
אלא שבשיחה אישית שהוקלטה, נשמעת אחת הדמויות המזוהות עם הובלת המאבק כשהיא מנסחת את הדברים אחרת. לצד ההבהרה כי “זה לא נגד דתיים”, נאמר שם: “אם כבר זה נגד חרדים”. אבל זה לא כל מה שהפלמינגו נחשף אליו בהקלטה הזו...
באותה שיחה נאמר גם כי הביקורת הסמויה היא שהחרדים “פשוט נכנסים”, ש“אין להם בעיה שהם מנשלים מבנה של הנוער, של המוזיקה”, וכי הם “אוטמים את האוזניים ודורשים את שלהם”. הדברים נאמרו בהקשר של הטענה לפגיעה במבנה המשמש בני נוער ופעילות מוזיקלית, אך קשה להתעלם מהפער בינם לבין ההצהרה הציבורית שלפיה המאבק אינו נוגע לזהות החרדית של בית הספר.
עבור הנהגת הורי סיטרין, אלה דברים שמחזקים את הטענה שההתנגדות למעבר בית הספר אינה עוסקת רק בשאלות של עומסים, מבנים או תקציבים, אלא כוללת גם התנגדות עמוקה יותר לציבור החרדי עצמו.
במטה המאבק, מנגד, טוענים כי מדובר במאבק תכנוני בלבד, וכי אין לראות באמירות שנאמרו בשיחה פרטית הוכחה לכך שההתנגדות מכוונת נגד חרדים באשר הם. גם הבחירה בעו״ד ברנע, לדבריהם, נעשתה משיקולים מקצועיים בלבד ולא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פעילותו הציבורית.
לכן, גם אם מטה המאבק עומד מאחורי הטענה שמדובר בהתנגדות תכנונית בלבד, הציטוטים מהשיחה הפרטית מקשים על ההפרדה הזו. הם מחזירים אל מרכז הדיון את השאלה שמטה המאבק ביקש להרחיק: האם ההתנגדות היא למעבר בית הספר בלבד, או גם לזהות החרדית של מי שאמורים ללמוד בו.
לא כל ביקורת על חב״ד היא אנטי־חרדית
חשוב לומר שעצם הביקורת על מעבר בית ספר חב״ד לעתלית אינה הופכת באופן אוטומטי לביקורת נגד חרדים. לתושבים מותר לשאול איזה מוסד חינוכי נכנס למבנה ציבורי, מי מפקח עליו, מה היקף התלמידים הצפוי, האם הוא מיועד בעיקר לתושבי עתלית או גם לתלמידים מחוץ ליישוב, ומה המחיר הציבורי של העברת פעילות קיימת ממבנה אחד למקום אחר.
לפי פרסומים גלויים של רשת חינוך חב״ד, בתי הספר פועלים ברוח חב״ד, מלווים בפיקוח משרד החינוך ונמצאים תחת רשת חינוך חב״ד הארצית. כלומר, הטענה שנשמעה לאחרונה לפיה מדובר במוסד הפועל מחוץ לכל פיקוח ממשלתי היא שגויה, כיוון שמוסדות חב״ד אמנם בעלי אופי תורני־חסידי מובהק, אך מתקיימים תחת פיקוח של משרד החינוך.
מכאן יכולה לצמוח ביקורת לגיטימית שעשוי לעסוק בשאלות: האם זה השימוש הנכון במבנה הציבורי המסוים הזה, האם נבחנו חלופות אחרות, ומה תהיה ההשפעה על פעילות הנוער והמוזיקה שכבר התקיימה במקום. השאלות האלה ראויות לדיון.
אבל יש הבדל בין ביקורת על הקצאת מבנה, פיקוח, אזורי רישום או סדרי עדיפויות של המועצה, לבין שפה שמציירת את החרדים כמי ש“נכנסים”, “מנשלים” ו“דורשים את שלהם”. הראשון הוא דיון ציבורי לגיטימי. השני כבר מסביר למה בהורי סיטרין מרגישים שהמאבק אינו נשאר רק על הקרקע התכנונית.
מי מקבל מקום, ומי צריך להסביר למה
מאחורי הוויכוח על עורך הדין, “בצלם” והשאלה האם המאבק נגד סיטרין הוא תכנוני בלבד, עדיין עומדת מחלוקת עניינית: למי מיועד המבנה, מי אמור להשתמש בו, ומה המחיר של ההחלטה להעביר אליו את בית הספר.
במטה המאבק טוענים כי הקצאת המבנה לסיטרין פוגעת בצרכים אחרים של היישוב, ובעיקר בפעילות המיועדת לבני נוער, למוזיקה ולשימושים קהילתיים. מבחינתם, זו אינה רק שאלה של מציאת מקום לבית ספר, אלא החלטה ציבורית שמשנה את השימוש במבנה ומעוררת שאלות על סדרי עדיפויות, שקיפות וחלופות.
כשהמאבק יוצא מהמסגרת
במאבקים מקומיים, לא רק המסמכים מספרים את הסיפור. גם המילים שנבחרות, האנשים שנשכרים, וההסברים שניתנים אחר כך, הופכים לחלק מהתמונה הגדולה.
המאבק נגד סיטרין מבקש להישאר בתוך המסגרת התכנונית: מבנים, עומסים, תקציבים, שימושים ציבוריים. זו מסגרת לגיטימית, ויש בתוכה שאלות שראוי לשאול. גם ביקורת על חב״ד, על אופי בית הספר או על הקצאת מבנה ציבורי אינה הופכת אוטומטית לביקורת נגד חרדים.
אבל כאשר אותה מסגרת פוגשת עורך דין בעל מטען ציבורי מובהק וציטוט שבו נאמר “אם כבר זה נגד חרדים”, קשה להחזיר את הדיון למקום שבו הוא היה קודם. משהו במאבק הזה כבר יצא מהגבולות שהוגדרו לו.
ייתכן שבמטה המאבק משוכנעים באמת ובתמים שהם מנהלים מאבק תכנוני בלבד. ייתכן שגם הבחירה המשפטית נעשתה מתוך אילוץ מקצועי אמיתי. אבל במאבק ציבורי, לא רק הכוונה קובעת. גם האופן שבו הדברים נראים ונשמעים בעיני הצד השני.
ובעיני הורי סיטרין ותושבים רבים, זה כבר מזמן לא נשמע כמו ויכוח על מבנה בלבד.
הלהקה מגיבה
הלהקה עדיין לא הגיבה.
לפעמים תגובה אחת פותחת סיפור שלם.